בני/ות שירות מספרים

שרית עבאי

התחלתי את דרכי כבת שירות לאומי במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) בשנת 1992.

השירות ארך שנה, במחלקה האורולוגית, כאשר ביצעתי תפקידים מגוונים: סיוע לרופאים ולצוותי הסיעודי, שירות לפונים באמצעות מענה טלפוני בדלפק האחיות וכן כל שנדרש לרווחת המטופלים גם אם בסיוע אישי של הקשבה והכלה ועזרה בהחלמה.

לאחר כשנה כמו כל אחד שיוצא לחיים האזרחיים התלבטתי לאיזה כיוון להמשיך ונרשמתי ללימודי תעודה של מזכירה רפואית בתוכנית ההכשרה במכללה למנהל.

בסיום שנת הלימודים הגשתי את מועמדותי לתפקיד מזכירה רפואית במחלקת רשומות ומידע רפואי, הגעתי לראיון עבודה, ומאחר שזכרו אותי כבת שירות, הדרך הייתה קלה יותר, בהכרה של העבודות שביצעתי והמלצות שקיבלתי מהצוות המחלקה האורולוגית.

במהלך שנות עבודתי במרכז הרפואי, סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה במגמת ניהול ותקשורת ובעשור האחרון התמניתי לתפקיד מנהלת מחלקת רשומות ומידע רפואי.

בטוחני שאילולא התחלתי את המסלול כבת שירות לאומי לא הייתי מגיעה לתפקיד בכיר זה.

בית החולים הוא מרכז עולמי כאשר הסיפוק הוא הנתינה לכולם.

ענת אלגרבלי

את דרכי במרכז הרפואי שמיר התחלתי בשנת 1998 כבת שרות בהנהלה האדמיניסטרטיבית.

בתום שנת השרות התחלתי לעבוד כמזכירה במחלקת הביטחון, לאחר תקופה של שלוש שנים שעבדתי מחוץ למרכז הרפואי חזרתי לתפקיד מזכירה בכירה בהנהלה האדמיניסטרטיבית,  ובמשך 10 שנות עבודתי התפתחתי מבחינה אישית, מקצועית והוצאתי תואר ראשון. לפני כשלוש שנים מונתי למנהלת מחלקת מנהל ומשק במשאבי אנוש.

שרות לאומי בעייני הוא שליחות לצאת מהאגו הפרטי ולעשות למען הכלל.

מבחינתי השרות תרם לי המון מהפן של התפתחות אישית, למידה לעמוד באתגרים ולצלוח אותם, זו היתה שנה של עשייה ונתינה שגרמה לי לדעת שאין דבר העומד בפני הרצון, ויותר ממה שאדם נותן הוא מקבל בחזרה

אין ספק שהשרות תרם לי יותר ממה שהענקתי.

זויה קקוב

התלבטתי רבות אם להתגייס לצה"ל או לעשות שירות לאומי אך בגלל האופי השמרני של משפחתי ומכיוון שרציתי לעשות משהו שיתרום גם לחברה וגם לי, בסוף התגייסתי לשירות הלאומי.

התחלתי את השירות בשנת 2007 בהנהלה האדמיניסטרטיבית בתפקיד של מזכירה. בהתחלה מעט חששתי בגלל המעמד והאחריות ופחדתי לעשות טעויות אבל הצוות עטף אותי ונתן לי המון ביטחון. הבנות בהנהלה הציגו לי את החזון של בית החולים, לימדו אותי את העבודה הנדרשת, ונתנו לי תחושה שזה בסדר לטעות אבל שצריך ללמוד מהטעויות שלנו ולהתפתח מהן. וכך לאט לאט למדתי את העבודה, התחברתי לארגון ולמטרות שלו. במשך מספר חודשים במסגרת השירות עסקתי בתור המזכירה של אופיר אמיר, סגן מנהל אדמיניסטרטיבי. הקו המנחה שאופיר לימד אותי על פיו זה לתת שירות אדיב למטופלים ולעובדים. זהו הדבר הכי חשוב שלקחתי איתי אשר מלווה אותי לאורך כל הדרך ואני משתדלת להנחיל בקרב כל מי שסביבי, בין אם אלה ילדיי ובין אם אלה העמיתים שלי לעבודה.

בתום תקופת השירות הציעו לי להישאר בתור מזכירה בהנהלה האדמ', בהתחלה חששתי מעט כי רציתי ללמוד ולא הייתי בטחה שאוכל לעשות זאת תוך כדי עבודה אבל אופיר הסביר לי כי ניתן לשלב הכל יחד ולכן החלטתי להישאר. התלבטתי רבות מה ללמוד, לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות בחיי ולבסוף החלטתי שאני רוצה להיות כמו יפעת מולינס אשר הייתה בזמנו התקציבית של בית החולים ונרשמתי ללימודי כלכלה וניהול.

יפעת הייתה הגורו שלי וקיוויתי להידמות לה בעתיד. יפעת לימדה אותי גם מספרים וגם ערכים, איך להיות חכמה ולא צודקת ותמיד לדון לכף זכות. זה משהו שאני משתדלת לעשות בכל סיטואציה אליה אני נקלעת גם בעבודה וגם בחיי האישיים.

במהלך השירות הלאומי הכרתי את בעלי– לירן. הוא עבד בזמנו במחלקת הביטחון במרכז הרפואי והתחתנו ונולדו לנו 2 ילדים מקסימים אשר אותם ילדתי גם בשמיר (אסף הרופא). כל זאת עשינו תוך כדי הלימודים האקדמיים בליווי ותמיכה של המנהלים שלי. לפני כ-3 שנים סיימתי את הלימודים והחלטתי שאני רוצה לעסוק בתפקיד של כלכלנית. לפני כשנתיים יפעת מונתה לתפקיד מנהלת הכספים של בית החולים ולאחר מס' חודשים עברתי למחלקת הכספים והחלתי לעסוק במקצוע אותו רכשתי.

אני מאוד שמחה שבחרתי לעשות שירותי לאומי, סיימתי את השירות בתחושה שתרמתי לארגון ולמטופלים. הכרתי במהלך השירות את בעלי, למדתי ובסוף הגעתי למקום אליו שאפתי. כמובן שהזרוע עוד נטויה ואני מאמינה שתמיד יש לאן לשאוף, יש להציב לעצמך מטרות ולהשיג אותן.