״בחינוך טמונה ההזדמנות לשנות חיים ולהפוך את העולם למקום טוב יותר״

מיהי משפחת ביווט קיפרונו?

"נולדתי ב1943 באמסטרדם באחת התקופות האפלות בהיסטוריה האנושית - מלחמת העולם השנייה. באוגוסט של אותה השנה מעט היהודים שנותרו באמסטרדם גורשו אל המחנות. אימי עמדה בפתח ביתנו ממתינה לאיסוף ולגירוש כאשר שכן של משפחתי הגיע, הסתיר אותנו ותוך סיכון ממשי של חייו הפציר בחיילים בגרמנים שאין יהודים בבניין. שמותינו נמחקו מהרשימות והוכרזנו כמתות. כך ניצלנו מהגורל הנוראי של יהודי אמסטרדם שגורשו למחנות ההשמדה.
שרדנו את שנות המלחמה ברעב ומאבק אינסופי למזון ונחמה ובשנים שלאחר המלחמה הוריי נאבקו להעניק לי סביבת גידול ראויה והגונה. כנערה צעירה פיתחתי עניין וידע רב באיסוף בולים, נסעתי תכופות לשוק הבולים לסחר והחלפת בולים. הרוכלים והאספנים בשוק זיהו את המומחיות שלי בתחום והתייחסו אליי כשווה בין שווים. שם התעוררה אצלי הרוח היזמית שתלווה אותי כל חיי.
בשנת 1957 הוריי היגרו לאוסטרליה ושם התחלתי את לימודי ההוראה. חלמתי להגשים את החלום הציוני ולעלות לארץ ישראל אך המפגש עם ניקולאס ביווט שינה את מסלול חיי המתוכנן" האני צוחקת.

"בעלי ניקולאס קיפרונו נולד בקניה לאב סוחר ורועה בקר. בקניה היה נהוג להעניק לכל ילד שם משפחה ולניקולאס הוענק השם קיפרונו שמשמעותו - מוביל העדר. השם היה מחייב וכבר מגיל צעיר היה ברור שהוא נועד לגדולות. כילד שובב בקניה הוריו הבינו שעדיף שיבלה את ימיו בביה״ס, מה שלא היה נהוג לילדים צעירים באותה התקופה, מאשר ישוטט חסר מעש בכפר ומחולל נזקים.
עם סיום לימודיו החל קיפרונו לעבוד במחלקת המידע של המדינה ובלט בכישוריו וחריצותו. תושבי הכפר הכירו בכישרונו והתגייסו כולם לאסוף כסף על מנת לממן את לימודיו האקדמאיים ונסיעתו לאוסטרליה.
נפגשנו כסטודנטים באוסטרליה והתאהבנו.
נישאנו בסיום לימודינו ועזבנו יחד להתחיל חיים חדשים בקניה.
בקניה עבדתי כמורה ולימדתי תלמידים שלעיתים היו מבוגרים ממני מאחר ובקניה היה נהוג לצאת ללימודים בגיל מאוחר. לאחר פרישתי מההוראה ליוויתי ולימדתי נשים קנייתיות יזמות וניהול עסקים.
לניקולאס ולי שתי בנות וכאם ל״ילדות מעורבות״ נתקלתי במהלך חיי באנשים נאורים, בפתיחות, בקבלת האחר, אך לצערי גם בגזענות ודחייה בתוך קנייה ומחוצה לה".

ניקולאס ביווט כיהן כחבר הפרלמנט בקניה במשך 28 שנים בתפקידים פוליטיים מרכזיים ביניהם השר האחראי על מדע וטכנולוגיה, שר האחראי על הגירה והתיישבות, שר למדיניות איזורית, שר האנרגיה ושר מזרח אפריקה לשיתוף פעולה איזורי וחבר קבינט.
עסקיו הרבים בקניה העניקו פרנסה לאלפי משפחות וכן היה פילנטרופ בולט שתמך באינספור פרויקטים בתחומי החינוך והבריאות. ביווט נפטר בפתאומיות ב-2017.
״הוא היה איש הגון וישר מהיום בו נפגשנו לראשונה ועד היום בו נפרדנו לנצח״ מספרת ביווט.
בהלוויתו ספד לו נשיא קניה -״ביווט היה פטריוט אמיתי. כשההיסטוריה של קניה תכתב היא תכלול נשים וגברים רבים שבמסירות ובביטחון הובילו אותה לקניה שהיא היום - מדינה בטוחה, יציבה עם כלכלה צומחת. ניקולאס ביווט הוא אחד מאותם אנשים״.

"לאורך כל השנים חלקתי את חיי בין קניה לישראל ובשנים האחרונות לאחר מותו של בעלי, ישראל הפכה לבית הקבע שלי אך אני נוסעת ומבקרת באופן תדיר בקניה, בקנדה ובאירופה לבקר את בנותיי ונכדיי".

למה בחרת לתרום למרכז הרפואי שמיר?

"בתפיסתי כשאתה תורם ומאפשר השכלה אתה לא תורם רק לאדם אחד ויחיד, אתה משנה את כל נתיב חייו, משנה את עתידו ואת עתיד משפחתו וילדיו, מעניק לו עצמאות ומייצר חברה נאורה, משכילה וטובה יותר.
בפעילות הפילנטרופית שלי במרכז הרפואי שמיר אני מרגישה שאני מצליחה להגשים את חזוני, לאפשר לקהילת בני המנשה תקווה לעתיד טוב יותר. אני מאמינה שבמימון לימודי הסיעוד יחד עם המעטפת החמה והמחבקת שהם זוכים לה בבית הספר לסיעוד בשמיר, אנחנו מצליחים באמת לשנות את עולמם, להעניק להם מסלול חיים חדש וטוב יותר, לאפשר להם לרכוש מקצוע מכובד, השכלה גבוהה ובכך להעשיר את הקהילה כולה".
ד"ר אפרת דנינו , מנהלת ביה"ס לסיעוד במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), מספרת כי "כשפגשתי לראשונה את גב' האני ביווט, היא הסבירה שהיא תורמת לתחום החינוך, הכל מתחיל ונגמר בחינוך והיא מצאה את הזכות לתרום לבית ספר לסיעוד במרכז הרפואי לסטודנטים על מנת לתת להם את ההזדמנות השווה להצליח".

מה תוכלי לומר לתורמים אחרים ששוקלים לתרום למרכז הרפואי שמיר?

"אם אתם יכולים לעזור ולתרום אכן תעשו את זה ותתרמו לפרויקטים שהם חשובים לכם. המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) נותן מענה רחב מאוד לאוכלוסייה גדולה ומגוונת בישראל, מנוהל למופת ומצאתי פה אנשי מקצוע נהדרים שמסייעים לי להגשים את החזון שלי, יש צורך במעגל תמיכה פילנטרופי רחב כי לצערנו היום בתי חולים לא יכולים להתנהל רק בהתבססות על תקציבים שוטפים מהמדינה".

כמה מילים לסיום...

אני רוצה להודות למרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), לביה"ס לסיעוד ולאגודת הידידים של המרכז הרפואי על שיתוף הפעולה הפורה וכן על ההזדמנות לספר את סיפור חיי יוצא הדופן.